בפברואר 2025 השתתפתי בקורס DPO (Data Protection Officer) להכשרת ממוני הגנת פרטיות ארגוניים, בהנחיית פרופ׳ מיכאל בירנהק, לצד מגוון עוסקים בתחום הפרטיות- עורכי דין, מומחי אבטחת מידע ויועצים רגולטוריים. הקורס כלל עיסוק נרחב בחקיקה האירופאית והאמריקאית, ובמידה מופחתת גם בחקיקה הישראלית בנושא הפרטיות. הקונצנזוס בקרב כלל המרצים, ופרופ׳ בירנהק בפרט (בו השתכנעתי גם אני במידה רבה) היה, כמעט בהערת-אגב, התזה כי הזכות לפרטיות זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בחברה, במשפט ובפסיקה בישראל, לאורך עשרות שנים. זאת, על אף חקיקת חוק הגנת הפרטיות ב-1981, ואף שהוא תוקן מספר פעמים לאורך השנים. פרופ׳ בירנהק טען כי המקרים היחידים שזכו לתשומת לב בפועל היו ״פרטיות קלאסית״ (בין אדם לחברו) ולעתים רחוקות גם ״פרטיות חוקתית״ (בין האדם למדינה), כשסוגיות כגון ״פרטיות מידעית״ (בין בני אדם לתאגידים האוספים עליהם מידע) הודרו כמעט לחלוטין.[1]
כפי שיתואר להלן, בחינת מקורות ראשוניים ושניוניים לאורך הפרו״ס חשפה בפניי תמונה מורכבת יותר. תחת סיפור פשוט של התעוררות מאוחרת לחשיבות הנושא- התגלה סיפור של מאבק ממושך בין כוחות שונים, של הבנה מוקדמת שלא זכתה לביטוי מעשי, ושל הזדמנויות שהוחמצו לאורך עשרות שנים.[2] המקורות השונים שסקרתי תרמו כל אחד פן שונה להבנת המציאות ההיסטורית, ויחד הם יוצרים תמונה עשירה ומורכבת שתורמת משמעותית להבנת האתגרים וההזדמנויות העומדים בפני המשפט הישראלי בתחום הפרטיות כיום.
ניצני ההבנה ניכרים בשנות השישים של המאה הקודמת, כשתיק ארכיוני שנתקלתי בו מציג, החל משנת 1967, הליך חשיבה מתקדם במיוחד בקרב הייעוץ המשפטי לממשלה במשרד המשפטים. התיק מכיל סקירה מקיפה של הזכות לפרטיות שכתב עו״ד חיים קלוגמן, ועוסקת גם במשפט משווה למול ארה״ב ואנגליה[3].
בנוסף, התיק מכיל מספר טיוטות לחוק ״הגנת צנעת הפרטיות״, שמתוארכות לשנת 1967- 14 שנה לפני חקיקת החוק בפועל. הטיוטות אמנם קצרות למדי, אך ניכר שהן תופסות את עצם חשיבות הזכות, והצורך להגדיר פגיעה בה כברת-אכיפה.[4]
על אף שהזכות לפרטיות הוכרה כזכות יסוד רק עם חקיקת ח״י כבה״א ב-1992[5], מפרוטוקולי הדיון בכנסת ה-9 מ-1980, לקראת חקיקת החוק, עולה הכרה מרשימה בהיקפה מצד חברי הכנסת והנציגים משני צדי המתרס בחשיבותה של הזכות.[6] בולטים דבריהם של משה שחל מהמערך ושולמית אלוני מהתנועה לזכויות האזרח מחד (שמזכירה במפורש את חופש ההפגנה וחשיבות פרטיותם של המפגינים[7]), ושר המשפטים מהקואליציה מאידך, שמואל תמיר (שאף פונה למקורות המקרא ופירוש רש״י באשר לחשיבות הפרטיות[8]).
מעבר לכך, ראויה לציון גם ההבנה המפותחת והניכרת בעולם האקדמי דאז. מאמר משפטי שניתחתי מ-1988 מאת תומר מוסקוביץ׳, מעבר לסקירה מרשימה בהיקפה של הזכות לפרטיות, עסק במפורש בעקרון המהווה כיום עמוד תווך חשוב של ניהול מידע אישי בקנה מידה גדול- אנונימיזציה (התממה) של שמות נאשמים ועדים המופיעים בפסקי דין שפורסמו בפני הציבור.[9]
כפי שציין עו״ד קלוגמן (שעסק כאמור בנושא הפרטיות במשרד המשפטים, עד לחקיקת חוק הגנת הפרטיות ב-1981) בנאום שנשא ב-2005, ההבנה לעיל לא התגבשה לכדי טיפול אפקטיבי בנושא הפרטיות. לצד היעדר תקצוב למנגנוני האכיפה, עמדו בפני החוק שתי קבוצות התנגדות שבפועל סיכלו את קיומו- לובי העיתונאים, שהתחלפו בהדרגה בחברות הענק המחזיקות במאגרי מידע אודות הציבור.[10]
לפני חקיקת החוק, ובשנים הראשונות לקיומו, היה זה לובי העיתונאים שהתנגד להחלתו בפועל. קלוגמן, ב-2005, מתאר כיצד אנשי מועצת העיתונות, עורכי עיתונים ונציגי רשות השידור ניהלו מאבק ארוך, החל בהופעה בפני וועדת כהן (1974-1980) ופגישות עם שר המשפטים דאז, ועד לפרסום בעיתונים השונים כנגד החלת החוק על אמצעי התקשורת.[11] מאבקם הצליח, ונוסח החוק הסופי שונה כך שנוספו הגנות על אמצעי התקשורת ועל פרסומים שיש בהם ״חובה מוסרית או חברתית״, לצד הצורך להוכיח פגיעה של ממש בכדי לתבוע בנזיקין מכוח החוק- מה שהחליש משמעותית את היכולת לאכוף אותו בפועל.[12]
כראיה לעמדה הניצית והבלתי-מתפשרת מצד העיתונאים, שאינה מכירה כלל בחשיבות החוק להגנה על הפרטיות אלא עוסקת רק בפוטנציאל הפגיעה שלו בחופש העיתונות, נתקלתי בעיתון ״דבר״. בדיווח לאקוני במיוחד (פחות משמינית עמוד) לאחר חקיקת החוק ב-1981, תחת הכותרת ״המתקפה על חופש הביטוי״, החוק מתואר בקצרה רק כ-״חלק מן המתקפה הרחבה יותר על חופש הביטוי״.[13]
היעדר ההכרה בחשיבות החוק ועמדת ה-״פאניקה״ שאחזה במערכת העיתון לנוכח חקיקתו מפתיעים, במיוחד לאור מעמדו כביטאון הסתדרות העובדים הכללית וכעיתון שחרת על דגלו את העיסוק בקידום זכויות העובדים,[14] קהל הידוע כפגיע במיוחד להפרת פרטיותו מצד מעסיקים.[15]
לאורך הזמן, שקטה התנגדותו של לובי העיתונאים, שהבינו כי פגיעתו של החוק בחופש העיתונות בפועל זניחה. ההתנגדות ליישום החוק, עד עצם היום הזה, עברה לכוחות אחרים- מחזיקי מאגרי המידע, דהיינו התאגידים הגדולים. ביניהם- מפעילי אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות, חברות שיווק וסליקה, וגורמים שעיסוקם מעקב אחרי אנשים ומיטלטלין (כגון אלו העוקבים אחר כלי רכב למניעת גניבות). גם כיום, גופים אלו מפעילים לחץ ניכר על המחוקק בכדי למנוע פגיעה בעיסוקם, על אף שהוא כרוך, במידה רבה, בפגיעה בצנעת הפרט.[16]
אף בתיעוד ההיסטורי נתקלתי בניצנים להתעניינות זו מצד מחזיקי המאגרים, כשכבר ב-1977 הפרקליט המייצג את חברת IBM, המייצרת מערכות המשמשות לניהול מאגרי מידע, ידע להגיש בקשה מיוחדת לעיון בנוסח החוק המוצע, 4 שנים לפני חקיקתו בפועל.[17]
ראוי לציין כי מגמה זו, לפיה המתנגדים ליישום חקיקה המגנה על פרטיות האזרח הם תאגידים הגדולים והגורמים החזקים במשק, אינה ייחודית לישראל. למול גל חקיקת פרטיות דרמטי שהחל באיחוד האירופי עם חקיקת ה-GDPR (General Data Protection Regulation) וכניסתו לתוקף ב-2018, והמשיך לארה״ב ולשאר העולם (והגיע גם לישראל עם תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות)[18], ניכרת התנגדותם של התאגידים וניסיונם להשפיע על המחוקק, כשישראל היא זירה משנית למדי כיום.[19]
במצב העניינים הנוכחי אף קיימים תאגידי ענק שמדינות פונות אליהם בבקשות מידע אישי של צרכנים, כגון רשתות חברתיות, כך שנוצרים יחסי כוחות שלעתים אינם מאפשרים למדינה לאכוף כראוי את חוקי הפרטיות על מפריה הגדולים ביותר.[20]
אסכם ואומר כי בחינת המקורות לאורך הקורס חשפה בפניי תמונה מורכבת ומפתיעה של התפתחות הזכות לפרטיות בישראל. מחד, התוצאה הסופית כיום אכן עגומה למדי, עקב מארג האינטרסים שתואר לעיל, וכתוצאה מהיעדר השקעה מצד ממשלות ישראל לאורך השנים.[21] מאידך, העיון במקורות חשף בעיניי את זרמי העומק בכנסת ובאקדמיה המכירים בחשיבות הזכות לפרטיות וערוכים להמשיך ולקדם את העניין, ובעיקר- הדגיש עבורי את יחסי הכוחות שהובילו למצב הנוכחי, החל בלובי העיתונאים, וכלה בכוחם של תאגידי הענק כיום, שעיקר עסקיהם הוא הסחר והשימוש במידע, העומדים לא פעם כנגד הזכות לפרטיות.[22]
הלקחים ההיסטוריים הללו חיוניים לעיצוב מדיניות נבונה ויעילה בעידן הדיגיטלי הנוכחי: ב-14.08.2025 ייכנס לתוקף תיקון מס׳ 13 לחוק הגנת הפרטיות, שמטרתו לתת כלי אכיפה רגולטוריים אמיתיים בידי הרשות להגנת הפרטיות ולשנות את היחס בחברה[23] ובמשפט הישראליים לזכות יסוד קריטית זו.[24] (ג״נ- כותב שורות אלה עובד ברשות להגנת הפרטיות).
הערות שוליים
מיכאל בירנהק __פרטיות חוקתית __177-181 (2023). ↑
חיים קלוגמן ״הגנת הפרטיות בחקיקה הישראלית – תקווה שטרם התגשמה״ (דברי פתיחה ביום עיון של ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בנושא הגנת הפרטיות בעידן המידע, 11.04.05). (להלן: ״דברי הפתיחה״) ↑
טיוטות ״חוק הגנת צנעת הפרטיות, תשכ״ז-1967״, ארכיון המדינה (א״מ) גל-21293/11 (להלן: ״התיק״) ע״מ 336-349, 4-7. ↑
סקירה בנושא ״הגנת צנעת הפרט״, התיק, לעיל ה״ש 3, עמ׳ 34-71. ↑
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ״ב-1992, ס״ח 7. ↑
פרוטוקול ישיבה 347 של הכנסת ה-9, (להלן:״הפרוטוקול״) 3487-3512 (23.06.1980). ↑
הפרוטוקול, לעיל ה״ש 5, עמ׳ 3496 ↑
הפרוטוקול, לעיל ה״ש 5, עמ׳ 3487 ↑
תומר מוסקוביץ׳ ״ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי המשפט- האם ראוי לפרסם שמות בפסקי דין״ משפטים י״ח 437-446 (1988). ↑
דברי הפתיחה, לעיל ה״ש 2, עמ׳ 3-5. ↑
דברי הפתיחה, לעיל ה״ש 2, עמ׳ 3. ↑
דברי הפתיחה, לעיל ה״ש 2, עמ׳ 4. ↑
דבר היום – כותב לא מזוהה, ״המתקפה על חופש הביטוי״ דבר 25 בפברואר 1981, 7. ↑
יעקב גולדשטיין ״עמדות העיתונים דבר והפועל הצעיר כלפי הקמת מפא״י״ קשר מס׳ 35 (חורף 2007), 89. ↑
מיכאל בירנהק __פרטיות חוקתית __270-272, 148 (2023). ↑
דברי הפתיחה, לעיל ה״ש 2, עמ׳ 5-6. ↑
מכתב מ-ז׳ אוטנזוסר למאיר שמגר (17.03.1977), התיק, לעיל ה״ש 3, עמ׳ 12. ↑
מיכאל בירנהק __פרטיות חוקתית __133-134 (2023). ↑
מיכאל בירנהק פרטיות חוקתית 431 (2023). ↑
מיכאל בירנהק __פרטיות חוקתית __153-154 (2023). ↑
דברי הפתיחה, לעיל ה״ש 2, עמ׳ 5-7. ↑
דברי הפתיחה, לעיל ה״ש 2, עמ׳ 4-6. ↑
אלינור שירקני-קופמן ״ראש הרשות להגנת הפרטיות: ׳עד עכשיו חברות הפרו כי היה להן שווה – זה נגמר׳״ ישראל היום 03.08.2025 ↑
הרשות להגנת הפרטיות __תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות אושר בכנסת __(2024). ↑